בס"ד
אני פוסעת בשביל בלאט. שקט שורר סביב. השמש קופחת על ראשי. חם מאד. רוח קדים חרישית נושאת ענני אבק ומעיפה את שערותיי על פני. פה ושם נשמעות חריקות. דלתות נפתחות, נסגרות, מחמת הרוח. השקט הזה מעיק.
בפעם האחרונה בה ביקרתי כאן הכל היה שוקק חיים. נשים עסקניות, ילדים צוהלים, ובתי מדרש מלאים בתלמידי חכמים. לאן כל זה נעלם? נדמה כי רוח סערה חלפה בעיר ורוקנה אותה כליל.
המוח עובד בקדחתנות. עשרים וארבעה אלף תלמידים. עשרים וארבעה אלף תלמידי חכמים. אוי לה לאותה אומה שאיבדה כל כך הרבה מבחירי בניה. עולם שלם קרס, נעלם והותיר אחריו שממה. דממה.
התעוררתי. המחשבות עדיין מתרוצצות במוחי. רבי עקיבא חכם גדול היה ומחנך דגול ולו עשרים וארבעה אלף תלמידים. הם דבקו בו, הלכו אחריו לכל מקום והיו שותים בצמא את תורתו ומשנתו. ורבי עקיבא לימדם כי מכל מצוות התורה יש אחת מיוחדת במינה אשר אוגדת את כולם והיא מצות אהבת הזולת : "ואהבת לרעך כמוך". והנה תלמידיו לא נמנו בגמרא כעשרים וארבעה אלף אלא כשנים עשר אלף זוגות ללמדנו שהיו לומדים בזוגות. כלומר, הייתה אמורה לשרור ביניהם חברות עמוקה, כזו שמעבר לידידות טבעית, הנרקמת בין תלמידים. ובכל זאת משהו השתבש, וכל התלמידים נספו במגפה תוך זמן קצר בין פסח לל"ג בעומר.
זאת ועוד, צריך לזכור שהמגפה היא רק חוליה אחת בשרשרת פורענויות קשה שפקדה באותה העת את עם ישראל. בית המקדש השני חרב והרומאים שלטו ביהודה ביד רמה.
חז"ל אמרו כי בית המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם ועל תלמידי רבי עקיבא אמרו כי מתו : "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". מכאן אנו למדים שאם החורבן והשבר באו כתוצאה מיחס שלילי שבין אדם לחברו, הרי שהגאולה ובנין בית המקדש יבואו בעקבות שינוי היחס הזה.
רבי שמעון בר יוחאי - מתלמידיו המובחרים של רבי עקיבא - יצא לחקור את הכוח העליון שמנהל את המציאות מתוך הכרה כי הגיע הזמן לגלות את סודות הבריאה לעולם ולהביא לו מזור, תקווה ודרך פעולה. במשך שלוש עשרה שנה הוא ישב עם בנו רבי אלעזר במערה בגליל (התחבא מרודפיו הרומאים), שם העמיקו בסודות התורה. כשיצאו מן המערה, אספו עוד שמונה תלמידים והתיישבו במערה שבין מירון לצפת. שם הם חיברו את ספר הזוהר, כאשר רשב"י - הנמצא בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר - מלמד את סודות התורה, בנו רבי אלעזר מסביר את דבריו ורבי אבא כותב.
ספר הזוהר מגולל בפנינו את אופן התפתחות הבריאה - השתלשלות העולמות העליונים מעולם אין סוף ועד לעולם שלנו שבשיא התפתחותו יגיע לתכליתו, והיא, גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה. כדי לגלות את הבורא יש תחילה להכיר את החוקים דרכם הוא מנהיג את העולם. החוק הכללי הוא חוק האהבה והנתינה. כלומר, הבורא הוא טוב ומטיב, וברא את הנבראים בכדי להיטיב להם. הנבראים מצידם, צריכים להיות דומים לו בתכונותיהם וע"י כך לעשות לו נחת רוח. כלומר, אם כל מעשיו של הבורא הם להשפיע ולהועיל לזולתו, הרי אף הנבראים צריכים להשפיע ולהועיל לזולתם. כמו שנאמר בספר דברים י, י"א : "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ...".
אך אליה וקוץ בה. הבורא, שתכונתו היא להשפיע - אלטרואיזם, ברא את האדם עם תכונה הפוכה משלו, לקבל לעצמו - אגואיזם. תכונה זו מרחיקה את האדם מיוצרו, וככל שהיא מתפתחת היא גורמת, לשנאה, לריחוק ופירוד בין בני האדם.
מכאן נובע, שמקור הבעיות, הייסורים והצרות שבעולם, היא התכונה האגואיסטית המתפתחת מדור לדור, ורק תיקונה ישנה את פני העולם לטובה.
הדרך לשנות את תכונותינו, להתעלות מעל הרצון האגואיסטי ולרכוש את התכונה האלטרואיסטית, מתוארת בספר הזוהר. האר"י* הקדוש (1534 - 1572) מפרש ומבאר את ספר הזוהר כאלף וארבע מאות שנים לאחר גניזתו, וניתנת הרשות להפיץ אותה ברבים. כארבע מאות שנים לאחר מכן הרב יהודה אשלג (1884 - 1954) מפרש את ספר הזוהר ואת כתבי האר"י ז"ל. הוא מגיש לנו את השיטה לתיקון רצונותינו האגואיסטיים בשפה המתאימה לדורינו, וכמו האר"י, קובע שיש להפיצה ברבים.
ל"ג בעומר ממשמש ובא, ועם רדת הליל, עת יצאו הכוכבים, מדורות של אש יעלו בכל עיר.
אלפי אנשים ,נשים וטף, יצאו לרחובות, לכיכרות ולגנים, לחגוג ולשיר ביום הילולת רשב"י. כי - לפי המסורת - ביום בו הסתלק רבי שמעון ונשמתו עלתה לגנזי מרומים, הוא השאיר את מפתחות שערי השמים לנו, החיים. ואם נרצה מאוד ללמוד את תורתו ולהפיצה ברבים, אז תתמלא הארץ דעה את ה' ואת מצות התורה - "ובחרת בחיים"**, נגשים.
* רבי יצחק לוריא אשכנזי.
** דברים : ל , י"ט.
אני פוסעת בשביל בלאט. שקט שורר סביב. השמש קופחת על ראשי. חם מאד. רוח קדים חרישית נושאת ענני אבק ומעיפה את שערותיי על פני. פה ושם נשמעות חריקות. דלתות נפתחות, נסגרות, מחמת הרוח. השקט הזה מעיק.
בפעם האחרונה בה ביקרתי כאן הכל היה שוקק חיים. נשים עסקניות, ילדים צוהלים, ובתי מדרש מלאים בתלמידי חכמים. לאן כל זה נעלם? נדמה כי רוח סערה חלפה בעיר ורוקנה אותה כליל.
המוח עובד בקדחתנות. עשרים וארבעה אלף תלמידים. עשרים וארבעה אלף תלמידי חכמים. אוי לה לאותה אומה שאיבדה כל כך הרבה מבחירי בניה. עולם שלם קרס, נעלם והותיר אחריו שממה. דממה.
התעוררתי. המחשבות עדיין מתרוצצות במוחי. רבי עקיבא חכם גדול היה ומחנך דגול ולו עשרים וארבעה אלף תלמידים. הם דבקו בו, הלכו אחריו לכל מקום והיו שותים בצמא את תורתו ומשנתו. ורבי עקיבא לימדם כי מכל מצוות התורה יש אחת מיוחדת במינה אשר אוגדת את כולם והיא מצות אהבת הזולת : "ואהבת לרעך כמוך". והנה תלמידיו לא נמנו בגמרא כעשרים וארבעה אלף אלא כשנים עשר אלף זוגות ללמדנו שהיו לומדים בזוגות. כלומר, הייתה אמורה לשרור ביניהם חברות עמוקה, כזו שמעבר לידידות טבעית, הנרקמת בין תלמידים. ובכל זאת משהו השתבש, וכל התלמידים נספו במגפה תוך זמן קצר בין פסח לל"ג בעומר.
זאת ועוד, צריך לזכור שהמגפה היא רק חוליה אחת בשרשרת פורענויות קשה שפקדה באותה העת את עם ישראל. בית המקדש השני חרב והרומאים שלטו ביהודה ביד רמה.
חז"ל אמרו כי בית המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם ועל תלמידי רבי עקיבא אמרו כי מתו : "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". מכאן אנו למדים שאם החורבן והשבר באו כתוצאה מיחס שלילי שבין אדם לחברו, הרי שהגאולה ובנין בית המקדש יבואו בעקבות שינוי היחס הזה.
רבי שמעון בר יוחאי - מתלמידיו המובחרים של רבי עקיבא - יצא לחקור את הכוח העליון שמנהל את המציאות מתוך הכרה כי הגיע הזמן לגלות את סודות הבריאה לעולם ולהביא לו מזור, תקווה ודרך פעולה. במשך שלוש עשרה שנה הוא ישב עם בנו רבי אלעזר במערה בגליל (התחבא מרודפיו הרומאים), שם העמיקו בסודות התורה. כשיצאו מן המערה, אספו עוד שמונה תלמידים והתיישבו במערה שבין מירון לצפת. שם הם חיברו את ספר הזוהר, כאשר רשב"י - הנמצא בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר - מלמד את סודות התורה, בנו רבי אלעזר מסביר את דבריו ורבי אבא כותב.
ספר הזוהר מגולל בפנינו את אופן התפתחות הבריאה - השתלשלות העולמות העליונים מעולם אין סוף ועד לעולם שלנו שבשיא התפתחותו יגיע לתכליתו, והיא, גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה. כדי לגלות את הבורא יש תחילה להכיר את החוקים דרכם הוא מנהיג את העולם. החוק הכללי הוא חוק האהבה והנתינה. כלומר, הבורא הוא טוב ומטיב, וברא את הנבראים בכדי להיטיב להם. הנבראים מצידם, צריכים להיות דומים לו בתכונותיהם וע"י כך לעשות לו נחת רוח. כלומר, אם כל מעשיו של הבורא הם להשפיע ולהועיל לזולתו, הרי אף הנבראים צריכים להשפיע ולהועיל לזולתם. כמו שנאמר בספר דברים י, י"א : "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ...".
אך אליה וקוץ בה. הבורא, שתכונתו היא להשפיע - אלטרואיזם, ברא את האדם עם תכונה הפוכה משלו, לקבל לעצמו - אגואיזם. תכונה זו מרחיקה את האדם מיוצרו, וככל שהיא מתפתחת היא גורמת, לשנאה, לריחוק ופירוד בין בני האדם.
מכאן נובע, שמקור הבעיות, הייסורים והצרות שבעולם, היא התכונה האגואיסטית המתפתחת מדור לדור, ורק תיקונה ישנה את פני העולם לטובה.
הדרך לשנות את תכונותינו, להתעלות מעל הרצון האגואיסטי ולרכוש את התכונה האלטרואיסטית, מתוארת בספר הזוהר. האר"י* הקדוש (1534 - 1572) מפרש ומבאר את ספר הזוהר כאלף וארבע מאות שנים לאחר גניזתו, וניתנת הרשות להפיץ אותה ברבים. כארבע מאות שנים לאחר מכן הרב יהודה אשלג (1884 - 1954) מפרש את ספר הזוהר ואת כתבי האר"י ז"ל. הוא מגיש לנו את השיטה לתיקון רצונותינו האגואיסטיים בשפה המתאימה לדורינו, וכמו האר"י, קובע שיש להפיצה ברבים.
ל"ג בעומר ממשמש ובא, ועם רדת הליל, עת יצאו הכוכבים, מדורות של אש יעלו בכל עיר.
אלפי אנשים ,נשים וטף, יצאו לרחובות, לכיכרות ולגנים, לחגוג ולשיר ביום הילולת רשב"י. כי - לפי המסורת - ביום בו הסתלק רבי שמעון ונשמתו עלתה לגנזי מרומים, הוא השאיר את מפתחות שערי השמים לנו, החיים. ואם נרצה מאוד ללמוד את תורתו ולהפיצה ברבים, אז תתמלא הארץ דעה את ה' ואת מצות התורה - "ובחרת בחיים"**, נגשים.
* רבי יצחק לוריא אשכנזי.
** דברים : ל , י"ט.
